חדשות

לכבוד פתיחת שנת הלימודים התש"פ, ביקשנו מחברי ועדת ההיגוי של פורום דב לאוטמן לשתף אותנו ב "שיעור הכי חשוב" שהם למדו במהלך החיים.

ד"ר מוטי גיגי, ראש המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר וחבר הנאמנים של המכללה.

"לקח לי כמעט עשרים שנה לאהוב בחזרה מתמטיקה. עד כיתה י׳ הייתי ממש מצוין במתמטיקה, למדתי במגמת אלקטרוניקה ומחשבים, תמיד מצאתי עניין במתמטיקה, התרגילים נראו לי כמו מחדד למוח, שרוצה להגיע לסיפוקו עם פתרון התרגיל. אין משפט שאהבתי יותר מחיבור של שלושת האותיות מ.ש.ל (מה שרציתי להוכיח למי שהספיק לשכוח). אך בכיתה י׳ הכל השתנה, החליטו להביא מורה ״מוכשר״ למתמטיקה על מנת להכין אותנו לחמש יחידות. אותו מורה היה כבר פנסיונר, עם ניסיון עשיר ותעודות בהצלחה של תלמידים בבגרות של חמש יחידות מתמטיקה. לצערי, למורה ולהנהלה באותם ימים היה אפס הבנה בחינוך. לכוכב שהגיע לשדרות בתחילת שנות ה-90, הייתה דרישה- ללמד מתמטיקה מוקדם בבוקר, כי הוא היה פנסיונר. ואכן, כל השבוע מראשון עד שישי נכנסה למערכת שלנו שעת אפס במתמטיקה, מ-7:15 עד 9:30 כל יום למדנו מתמטיקה. מיותר לציין שאחרי כחודש כמעט ואף אחד לא החזיק מעמד, מעבר לכך, הגישה של המורה הייתה כל כך מתנשאת, שאם היינו מצחקקים, הוא היה עוצר מייד את השיעור ואומר בקול תוקפני ומתנשא: צחוק צוחקים בשקט, אתם צוחקים ברעש וגם לצחוק יש IQ.
מיותר לציין שהניסוי לא החזיק יותר מחודשיים, אך הצלקת והטראומה ממתמטיקה נשארו הרבה מאוד זמן אחרי. בסוף יב׳ עשיתי רק 3 יחידות בגרות במתמטיקה, וחווית ההצלחה ממתמטיקה חזרה אליי רק בתואר ראשון במקצועות הכלכלה במסגרת התואר הראשון שבו למדתי דו חוגי בכלכלה וניהול.
לסיום, אני תמיד נוהג לספר לילדיי את החוויה שחוויתי ולהדגיש בפניהם שברוב אם לא בכל המקרים, אנחנו אוהבים או לא אוהבים ללמוד מקצוע, לא בגלל המקצוע אלא בגלל המורה ואיך שהוא מעביר את החומר. כמו גם שתמיד צחוק מכל הלב, רועש ומלא, נראה לי לרגע לא אינטליגנטי- אבל רק לשבריר שנייה."

לכבוד פתיחת שנת הלימודים התש"פ, ביקשנו מחברי ועדת ההיגוי של פורום דב לאוטמן לשתף אותנו ב "שיעור הכי חשוב" שהם למדו במהלך החיים.

ד"ר אושרה אלפסי מנהלת התיכון ע"ש איינשטיין בכפר הנוער בן שמן וחברת ועדת ההיגוי של פורום דב לאוטמן, בחרה לספר מתוך 30 שנותיה בחינוך על אירוע שהיה מכונן.

"הייתי תלמידה מצויינת בחטיבת הביניים. ואז הסתיימה לה כיתה ט והגיע הגיל המגעיל..
ואני עברתי גיל התבגרות ככולם עם עוד כמה אחוזי דרמה..אמי תשמח לספר לכם אני לא ארשה לה..
נשרתי מבית הספר התיכון בכיתה י וכאשר התעשתתי הייתי צריכה להשלים כמה בחינות בגרות שחברי נבחנו בהן על מנת להשתלב בכיתה יב. חלק מהמחיר ששילמתי היה כמובן ללמוד לבד, להשלים את חומר הלימוד ולהבין שלא אסיים לימודי עם תעודת בגרות מלאה. במתמטיקה ויתרו לי לא רק על חמש היחידות אלא הבינו שכנראה גם את שלוש יחידות הלימוד לא אצליח להשלים. אני זוכרת את הבוקר שטוף השמש הזה היטב, ישבתי על הספסל בחוץ ממתינה שכל חברי יכנסו לכיתות לשיעור המתמטיקה, שאני "פטורה " ממנו, מחכה לחברי ה"פטורים בכאילו" שיצטרפו אלי כאשר ניגש אלי המורה החדש, בחור צעיר, דתי, ואמר לי "בואי תיכנסי לשיעור.. " הסברתי לו שרק חזרתי ללימודים ושויתרו לי על מתמטיקה ו"לא תודה" והוא התעקש איתי בעדינות נחושה, דקות ארוכות, אני יודעת והוא יודע שהוא מאחר לשיעור, ובכל זאת בנועם מביך, מטה ראשו במחווה מחויכת לכיוון הכיתה ואז אלי, וככה שוב ושוב אומר: "בואי תנסי זה חומר חדש לא צריך ידע מוקדם את חכמה את תצליחי.. " נכנסתי לשיעור בידיעה שפשוט לא נעים לי מהבחור הנחמד הזה ואחר כך אגש למנהלת שתדבר איתו ותסביר אבל במקום זה למדתי נושא שנקרא "סדרות חשבוניות" הרגשתי גאונה פחות או יותר, ניגשתי לבחינת הבגרות כמובן ואפילו קיבלתי ציון מצויין, אמי מחכה בסבלנות שאשלים לחמש יח"ל עד עצם היום הזה..
וכמובן שלקחתי איתי את איציק ברון כדוגמא למורים שאני מנהלת. כי לפעמים כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו".

היום, כ"ט בחשוון יצוין "חג הסיגד" בקרב קהילת יהודי אתיופיה בפעולות שונות והעיקרית שביניהן הינה
התכנסות בטיילת ארמון הנציב בירושלים לטובת תפילה המובלת ע"י "הקייסים", רבני העדה אשר היו
כשומרי הסף וכעמוד האש לאורך שנות גלותם של יהודי אתיופיה. במשך דורות רבים נחוג החג, 50 ימים
לאחר יום הכיפורים. השכם בבוקר נהגו כל יהודי אתיופיה מי בעיר ומי בכפר להתאסף בבגדים לבנים
ולצעוד במעלות ההר שספר ה"אורית" )תורה( בראש הטור. בהגיעם להר פתחו הקייסים בתפילות היום
המביאות לידי ביטוי שני דברים מרכזיים: האחד והעיקרי מביניהן תפילות על ירושלים, תקווה וכמיהה
לזכות להגיע אליה ולחזות בגאולת העם היהודי שהיה מפוזר בקצוות תבל. השני, זה לעשות חשבון נפש
אישי וקהילתי על פועלנו ומעשינו בין האדם לרעהו ובין האדם למקום, מאין חידוש הברית בין העם לבין ה'.
תוך שאני כותבת את השורות הללו, מתעוררות אצלי מחשבות – האם אני כותבת אודות היום הזה ע"מ
ללמדכם על משמעותו של יום זה שהרי לבטח מרביתכם שמעתם אודותיו? אך מעל הכל תוהה מה ברצוני
לחדש לכם ובעיקר אילו מסרים ברצוני להעביר. וכך מייד בטרם מחשבותיי עוד מרחיקות לכת אני מקבלת
תשובה על ה"למה" ואת זה אני רוצה לחלוק עימכם. את החלום והכיסופים לירושלים רובנו חולקים או
ליתר דיוק הורינו ואבות אבותינו, רבים מהם כתבו עליה, הזכירו אותה בתפילותיהם, כרבי יהודה הלוי
אשר כיסופיו אליה הורגשה בכל אות, מילה וברווחים שביניהם בתפילתו "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב".
את חשיבות בניינה של ירושלים כולנו מכירים ומפללים גם ברגעים של שמחתנו באומרנו , "אם אשכחך
ירושלים תשכח ימיני". אולם לא על העבר ברצוני להתמקד, אני מבקשת לדבר על עתידנו כפרטים ובעיקר
כחברה שעל כתפיה מונחות: מורשת, דרך, סיפור, הקרבה, כוח אך בעיקר רוח של אמונה ועלינו מוטלת
האחריות העצומה לנצור כל אלה ולהוכיח לעצמינו שאנו ראויים להיקרא עם סגולה.
אני רוצה שנתמקד לא רק בפן הדתי והמשמעותי שהחג הזה מביא עימו אלא בעובדה שדבר אינו ברור
מאליו, לא השיבה לירושלים, לא בניין הבית ולבטח לא אחדותנו כאומה שלעיתים מאיימת להתפורר
בתוכה כאשר אנו שומעים ונחשפים לגילוי גזענות ואמירות "שאתם ספק יהודים" לאחר שנים בהם שמרנו
באדיקות על יהדותנו ואף הקרבנו את מיטב מבנינו ומבנותינו . אל לנו לעולם להניח לאמירות ולפעולות
הללו ליצור סדק בתוכינו. עלינו להמשיך לשקוד למצוא המכנה המשותף המבוסס על הסיפור היהודי
שכל אחד ואחת נושא עימו, התורה, המוסר, הערכים והתרבות שלעיתים שונה אך מקורה הוא אחד. עלינו
להצמיח שורשים וכנפיים בו זמנית, שורשים, המחוברים לאדמה, לעבר וליסודות שעיצבו אותנו הן בגולה
והן עם בניין האומה. וכנפיים, שיעזרו לנו לצמוח ולבנות כאן חברה המוקירה את – יופיה ומלכודת דיה.
וכך חג הסיגד בעיניי – מאפשר לי להתחבר לשורשים מבית אב לחלום על ירושלים והחיבור העצום לעם
היהודי ובאותה נשימה מאפשר לי להצמיח כנפיים, להיות חלק מהסיפור הישראלי – ציוני של הווה והמחר.
אני מזמינה אתכם, ללמוד וליצוק משמעות מהיום הזה הגם שאנחנו כבר יושבים בציון ,המסרים שעמדו
סביב חג הסיגד באתיופיה, אהבה ואחדות הם רלוונטיים תמיד גם בימינו אנו.

הכותבת היא רב סרן בצה"ל ופעילה חברתית. רמ"ד חינוך יחידות, ובתפקידיה הקודמים הייתה, ראש מדור
הסברה בחיל החינוך והנוער קצינת קידום אוכלוסיות, סגנית קצין חינוך פיקוד דרום וקצינת החינוך של בית-
הספר להנדסה צבאית. ירוס נבחרה להשיא משואה בשנת העצמאות ה- 69 כהוקרה על יוזמות חברתיות
שהיא מובילה לגישור פערים בחברה הישראלית וזכתה בפרס מצטיינת הרמטכ"ל.

שותפים יקרים,

 מסמך סיכום של כנס דב לאוטמן 2017 

 בימים אלה אנו עוסקים בבחינת הנושאים לקראת כנס 2018, במטרה להמשיך וליצור שיח ערני סביב הנושאים של חינוך לדמוקרטיה ושותפת .

 פרטים על אירועי הפורום יפורסמו בהמשך.

 בברכה,

פורום לאוטמן.

למרות שחלפו מאז למעלה משני דורות, אני רואה לנגד עיני רבים מהמורים שהטביעו בי חותם. אזכיר כאן את המחנכת שלי בבית הספר היסודי "תל גנים", רחל חורש, ואת המורה לספרות שלי בבית הספר התיכון ע"ש בליך, אברהם זעירא, שהנחילו לי את האמונה במרכזיות האדם ובזכותו לכבוד ולשוויון. אזכיר גם את המורה שלי לצרפתית בתיכון, אברהם פרחי, שהיה מופת לחופש המחשבה ולגישה ביקורתית שאינה מקדשת את המוסכמות החברתיות.

אני מאחל למערכת החינוך שתשכיל להנחיל לכול הבאים בשעריה, בראש ובראשונה, את הערכים ההומניסטיים, שהם הקשים ביותר להפנמה, ושבלעדיהם לא תיכון חברה ראויה.

אני מייחל לכך שהחברה הישראלית תשכיל להתייחס אל מערכת החינוך  כאל ספינת הדגל שלה ואל הנושאים בעול החינוך כאל קברניטיה.

אבי גיסר, ראש מועצת חינוך ממלכתי-דתי במשרד החינוך וחבר ועדת היגוי של פורום דב לאוטמן, מברך את תלמידי ישראל לרגל תחילת שנת הלימודים תשע"ח:

שמעון הצדיק היה אומר:

על שלושה דברים העולם עומד:

על התורה ועל העבודה

ועל גמילות חסדים.  (מתוך מסכת "אבות" פרק ראשון)

חכמי העולם הראשונים לא פחדו מחוקי יסוד. להיפך, הם השתדלו למצוא ניסוחים קצרים ובהירים שכוללים עולם ומלואו.

עוד מעט "ראש השנה" ואנחנו מתחילים שנת לימודים חדשה. ומה היה לפני כן? בחודשי הקיץ או בשנים שלפני בית הספר? ומה קורה בשנים שאחרי כיתה י"ב או אחרי האוניברסיטה, מפסיקים ללמוד? ודאי שלא, בלתי אפשרי להפסיק ללמוד. האדם הוא יצור חושב והוא חיה לומדת כל ימי קיומו. לפני היות בית ספר ואחריו. לומד כל ימי חייו.

לכן העולם שלנו כל כך מפותח  ומשוכלל וכל כך שונה פיסית וטכנולוגית מן העולם של אתמול וכל שכן מן העולם העתיק. זהו שילוב של תורה, של עבודה ושל גמילות חסדים. "תורה" פירושה כל מדע וכל חכמה. זו שכבר מוכרת וכבר נלמדת וזו שעוד תתגלה ותילמד.

את החכמה והמדע לומדים בדרכים רבות. אחת מהן היא בבית הספר. אבל התורה הזו לא אמורה להישאר מדע מופשט וחכמה תיאורטית. החכמה צריכה להיות מועילה והמדע צריך יישום, כדי שיביאו ברכה ורווחה לכל. לכל בני האדם, לכל הנבראים ולקיומו של עולם = "קיימות". לכן צריך "עבודה". העבודה היא הלבוש המעשי של הידע האנושי והיא מביאה ברכה ומרפא, מזון וחיים לגוף ולנפש. כך אמר המשורר: "למי תודה? למי ברכה? לעבודה ולמלאכה".  רבותינו אמרו זאת כך: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה". (מסכת "אבות" פרק שני).

העולם מתקיים על השילוב בין רוח ובין חומר. חיבור של תורה עם עבודה. פילוסופיה ויידע עם פרקטיקה ומימוש מעשי.

גם את השילוב הזה אנחנו באים ללמוד בבית הספר אבל ממשיכים ללמוד תמיד.

הזוג הזה חייב שותף שלישי. זהו הערך החברתי – "גמילות חסדים". ערך זה פירושו אחריות חברתית וניהול חיי קהילה ומדינה באופן מתוקן ומחוייב לחברה כולה.

קהילה מדעית ואפילו החברה המשוכללת ביותר לא תתקיים ללא היסוד התרבותי-חברתי. גם ההישרדות האנושית אבל בעיקר איכות החיים ושמחת החיים תלויים בגמילות חסדים. זה לא נעשה כעשיית טובה וצדקה אלא מתוך רצון ודאגה אחראית. רצון להיטיב לכל, אחריות לדאוג לחייהם ורווחתם של אחרים. חינוך ובריאות, מזון ומעון, תמיכה וסיוע לכל חלקי החברה בשווה.

מעבר לשמירה הקיומית זקוקה כל חברה לשאר רוח. לתקשורת אנושית מכבדת מתוך חופש ובחירה, ליחסים ולאהבה בין אנשים ובין קהילות. לחיי תרבות עשירה ושמחת יצירה. זוהי "הרשת החברתית" האמיתית. אולי בעיקר בשביל זה כולנו צריכים בית ספר, בשביל להתנתק מן המסך האישי ולנהל רשת חברתית ישירה ולפתח כישורי אחריות ושמחת חיים.

על שלושת היסודות האלה גם יחד העולם עומד. זו הדרך לקיומה של הארץ = "דרך ארץ".

אני מבקש לברך את כל התלמידים, במסגרת בית הספר ומחוצה לו, שנשכיל ללמוד ולעבוד, לזכות לחיי חברה וקהילה עשירים ומשמעותיים ולהיות שמחים בחלקנו.

שנה טובה